החתימה על הסכם השלום - התרגשות בישראל, התנגדות בעולם הערבי
טקס החתימה על הסכם השלום עם מצרים שנערך בבית הלבן ב- 26.3.79 עורר התרגשות עצומה בישראל ובעיקר הרבה תקוות לעתיד. הישראלים הניחו ששלום עם המדינה הגדולה והחשובה שבמדינות ערב יקרין על המזרח התיכון כולו ויהווה גשר להבנה עם שאר מדינות ערב. אלא שהעולם הערבי התנגד למהלך המצרי וראה בהסכם השלום עם ישראל פעולה חד צדדית ששברה את החזית הערבית נגד ישראל והחלישה את המאבק למען הפלסטינים. מצרים גורשה מהליגה הערבית ומטה הליגה הועבר לתוניסיה.
האינטרס המצרי בשלום עם ישראל
ברקע החתימה על הסכם השלום עם ישראל עמדה העובדה שהמצרים עייפו מן המלחמות. עשרות אלפי חיילים מצרים נהרגו בחמש מלחמות מבלי שניתן היה לראות את סופו של הסכסוך. כלכלתה של מצרים נפגעה קשות והסובייטים שסיפקו נשק למצרים הפכו אותה למעין מדינת חסות. סאדאת החליט לשנות את המצב באופן רדיקלי. הוא סילק את הסובייטים והפנה את מצרים לעבר ארה"ב, ביודעו היטב כי הדרך לוושינגטון עוברת גם דרך שלום חוזי עם ישראל. הצלחתו להפתיע את צה"ל במלחמת יום הכיפורים הייתה מעין השבת כבודו של הצבא המצרי, מה שאפשר לו לפתוח במו"מ עם ישראל.
רצח סאדאת והאופוזיציה לשלום
למרות שארה"ב החלה להעביר למצרים סיוע בסך מיליארדי דולרים ואימת המלחמה התפוגגה, הדברים לא התפתחו כפי שהמצרים קיוו. סאדאת נרצח ובמצרים עצמה התגבשה אופוזיציה רחבה נגד השלום שהורכבה מהשכבה האינטלקטואלית ומהתקשורת שחונכו בימי נאצר על ברכי הפאן ערביזם. אליהם חברו גם מפלגות השמאל והממסד האסלאמי, במיוחד האחים המוסלמים. הנשיא החדש, חוסני מבארכ, אף שהחזיק בסמכויות שלטוניות רחבות, לא רצה להתמודד עם כוחות אלה. הוא העדיף להסתפק בשלום מצומצם או שלום קר, ועשה כל מאמץ כדי להחזיר את מצרים למרכז העולם הערבי. הדבר אכן עלה בידו וב- 1989 הוחזרה מצרים לליגה והמטה שלה הועבר מחדש לקהיר.
אשר לישראל, זו עשתה כל שביכולתה על מנת לקדם את הנורמליזציה עם המצרים בתקווה שעם הזמן השלום יתפתח ולא ייוותר במסגרת מגעים מדיניים או קשרי מסחר מצומצמים. עם זאת, ממשלת מצרים לא תמכה בהרחבת היחסים עם ישראל והגבילה אותם רק לתחומים חיוניים לכלכלתה, הרחוקים מעין הציבור ושאינם דורשים תיאום הדוק בין שתי המדינות.
השלום בין ישראל למצרים - ערובה ליציבות האזורית
השלום בין ישראל למצרים הוגבל בעיקרו למגעים בין הממשלות, אך בכל זאת הביא לשינויים חשובים באזור. הוא פתח את הדרך לכינוסה של וועידת מדריד ב-1991, בה נידונו לראשונה הסכמי שלום אפשריים עם כל מדינות ערב, כולל עם אש"ף. גם חתימת הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן לא היו מתאפשרים לולא קיימה מצרים יחסי שלום עם ישראל.
יתרה מכך, עם הזמן השתנו פני המזרח התיכון והתברר כי מצרים וישראל חולקות אינטרסים חיוניים משותפים המחייבים שיתוף פעולה. בראש אותם אינטרסים משותפים עומדת הבעיה הפלסטינית. מצרים אמנם תומכת בעמדה הפלסטינית, אולם מטרתה המרכזית היא להשקיט ולייצב את האזור ולבלום את הטרור וסביר להניח שהיא תקבל כל פתרון שעליו יסכימו ישראל והפלסטינים. זו הסיבה שמצרים עושה מאמץ להביא לפיוס בין הפתח לחמאס ומתווכת בעניינו של גלעד שליט. ברם, למצרים יש קו אדום. היא לא תילחם בפלסטינים כדי לשמור על האינטרסים של ישראל בעזה ואין לצפות שתעצור לחלוטין את הברחות הנשק לרצועה.
אינטרס משותף לא פחות חשוב הוא האיום הגובר של הטרור הבינלאומי מצד ארגונים ג'יהאדיסטים כמו אלקאעדה, חזבאללה וחמאס. מצרים מנסה להגן על עצמה באמצעות תיאום מהלכים עם המדינות הערביות הפרגמאטיות, אך היא זקוקה גם לשיתוף פעולה מצד ישראל. במקביל, יציבות פוליטית במצרים חיונית לישראל ושיתוף פעולה בין שתי המדינות הוא ערובה למזרח תיכון יציב יותר.
30 שנה אחרי: ההסתה הישראלית במצרים נמשכת
יציבותו של השלום עם מצרים עולה מפעם לפעם לדיון בתקשורת הישראלית ויש תחושה של אי וודאות לגבי עתידו. אפשר להבין זאת. השלום הקר, המלווה בהסתה אנטישמית ואנטי-ישראלית בלתי פוסקת אינו מעורר אופטימיות. רק השבוע התלבט השגריר המצרי בישראל אם לכבד בנוכחותו את אירועי משרד החוץ לציון 30 שנה להסכם השלום. בסופו של דבר השגריר הפגין נוכחות, אבל בנאומיו הוא התייחס יותר לבעיה הפלסטינית מאשר לשלום. אלאהראם, העיתון המרכזי של מצרים, פרסם לרגל ציון החתימה על הסכם השלום מאמר חריף תחת הכותרת: "מסר לישראל: אין סיבה לחגוג". במאמר מוטחות האשמות קשות נגד ישראל בנושא הפלסטיני ולגבי מזימות שישראל רוקמת כביכול בסתר נגד מצרים. האשמות חסרות שחר אלה משקפות את דרך החשיבה המצרית: לתקוף את ישראל למרות השלום כדי להפגין את נאמנותה של מצרים בפני מדינות ערב.
טקס החתימה על הסכם השלום עם מצרים שנערך בבית הלבן ב- 26.3.79 עורר התרגשות עצומה בישראל ובעיקר הרבה תקוות לעתיד. הישראלים הניחו ששלום עם המדינה הגדולה והחשובה שבמדינות ערב יקרין על המזרח התיכון כולו ויהווה גשר להבנה עם שאר מדינות ערב. אלא שהעולם הערבי התנגד למהלך המצרי וראה בהסכם השלום עם ישראל פעולה חד צדדית ששברה את החזית הערבית נגד ישראל והחלישה את המאבק למען הפלסטינים. מצרים גורשה מהליגה הערבית ומטה הליגה הועבר לתוניסיה.
האינטרס המצרי בשלום עם ישראל
ברקע החתימה על הסכם השלום עם ישראל עמדה העובדה שהמצרים עייפו מן המלחמות. עשרות אלפי חיילים מצרים נהרגו בחמש מלחמות מבלי שניתן היה לראות את סופו של הסכסוך. כלכלתה של מצרים נפגעה קשות והסובייטים שסיפקו נשק למצרים הפכו אותה למעין מדינת חסות. סאדאת החליט לשנות את המצב באופן רדיקלי. הוא סילק את הסובייטים והפנה את מצרים לעבר ארה"ב, ביודעו היטב כי הדרך לוושינגטון עוברת גם דרך שלום חוזי עם ישראל. הצלחתו להפתיע את צה"ל במלחמת יום הכיפורים הייתה מעין השבת כבודו של הצבא המצרי, מה שאפשר לו לפתוח במו"מ עם ישראל.
רצח סאדאת והאופוזיציה לשלום
למרות שארה"ב החלה להעביר למצרים סיוע בסך מיליארדי דולרים ואימת המלחמה התפוגגה, הדברים לא התפתחו כפי שהמצרים קיוו. סאדאת נרצח ובמצרים עצמה התגבשה אופוזיציה רחבה נגד השלום שהורכבה מהשכבה האינטלקטואלית ומהתקשורת שחונכו בימי נאצר על ברכי הפאן ערביזם. אליהם חברו גם מפלגות השמאל והממסד האסלאמי, במיוחד האחים המוסלמים. הנשיא החדש, חוסני מבארכ, אף שהחזיק בסמכויות שלטוניות רחבות, לא רצה להתמודד עם כוחות אלה. הוא העדיף להסתפק בשלום מצומצם או שלום קר, ועשה כל מאמץ כדי להחזיר את מצרים למרכז העולם הערבי. הדבר אכן עלה בידו וב- 1989 הוחזרה מצרים לליגה והמטה שלה הועבר מחדש לקהיר.
אשר לישראל, זו עשתה כל שביכולתה על מנת לקדם את הנורמליזציה עם המצרים בתקווה שעם הזמן השלום יתפתח ולא ייוותר במסגרת מגעים מדיניים או קשרי מסחר מצומצמים. עם זאת, ממשלת מצרים לא תמכה בהרחבת היחסים עם ישראל והגבילה אותם רק לתחומים חיוניים לכלכלתה, הרחוקים מעין הציבור ושאינם דורשים תיאום הדוק בין שתי המדינות.
השלום בין ישראל למצרים - ערובה ליציבות האזורית
השלום בין ישראל למצרים הוגבל בעיקרו למגעים בין הממשלות, אך בכל זאת הביא לשינויים חשובים באזור. הוא פתח את הדרך לכינוסה של וועידת מדריד ב-1991, בה נידונו לראשונה הסכמי שלום אפשריים עם כל מדינות ערב, כולל עם אש"ף. גם חתימת הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן לא היו מתאפשרים לולא קיימה מצרים יחסי שלום עם ישראל.
יתרה מכך, עם הזמן השתנו פני המזרח התיכון והתברר כי מצרים וישראל חולקות אינטרסים חיוניים משותפים המחייבים שיתוף פעולה. בראש אותם אינטרסים משותפים עומדת הבעיה הפלסטינית. מצרים אמנם תומכת בעמדה הפלסטינית, אולם מטרתה המרכזית היא להשקיט ולייצב את האזור ולבלום את הטרור וסביר להניח שהיא תקבל כל פתרון שעליו יסכימו ישראל והפלסטינים. זו הסיבה שמצרים עושה מאמץ להביא לפיוס בין הפתח לחמאס ומתווכת בעניינו של גלעד שליט. ברם, למצרים יש קו אדום. היא לא תילחם בפלסטינים כדי לשמור על האינטרסים של ישראל בעזה ואין לצפות שתעצור לחלוטין את הברחות הנשק לרצועה.
אינטרס משותף לא פחות חשוב הוא האיום הגובר של הטרור הבינלאומי מצד ארגונים ג'יהאדיסטים כמו אלקאעדה, חזבאללה וחמאס. מצרים מנסה להגן על עצמה באמצעות תיאום מהלכים עם המדינות הערביות הפרגמאטיות, אך היא זקוקה גם לשיתוף פעולה מצד ישראל. במקביל, יציבות פוליטית במצרים חיונית לישראל ושיתוף פעולה בין שתי המדינות הוא ערובה למזרח תיכון יציב יותר.
30 שנה אחרי: ההסתה הישראלית במצרים נמשכת
יציבותו של השלום עם מצרים עולה מפעם לפעם לדיון בתקשורת הישראלית ויש תחושה של אי וודאות לגבי עתידו. אפשר להבין זאת. השלום הקר, המלווה בהסתה אנטישמית ואנטי-ישראלית בלתי פוסקת אינו מעורר אופטימיות. רק השבוע התלבט השגריר המצרי בישראל אם לכבד בנוכחותו את אירועי משרד החוץ לציון 30 שנה להסכם השלום. בסופו של דבר השגריר הפגין נוכחות, אבל בנאומיו הוא התייחס יותר לבעיה הפלסטינית מאשר לשלום. אלאהראם, העיתון המרכזי של מצרים, פרסם לרגל ציון החתימה על הסכם השלום מאמר חריף תחת הכותרת: "מסר לישראל: אין סיבה לחגוג". במאמר מוטחות האשמות קשות נגד ישראל בנושא הפלסטיני ולגבי מזימות שישראל רוקמת כביכול בסתר נגד מצרים. האשמות חסרות שחר אלה משקפות את דרך החשיבה המצרית: לתקוף את ישראל למרות השלום כדי להפגין את נאמנותה של מצרים בפני מדינות ערב.
המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה הוא מוסד מחקר עצמאי ללא כוונת רווח, הפעיל משנת 1976 ועוסק בחקר מדיניות ובנושאים מרכזיים העומדים על סדר יומם של מדינת ישראל והעם היהודי.
htttp://www.jcpa.org.il
htttp://www.jcpa.org.il
